גמרא
פירוש
דְּמוּחְזָק לַן בְּאַחֵי וְלָא מוּחְזָק לַן בִּבְנֵי דְּאָמְרִינַן מָה לִי לְשַׁקֵּר מַאי קָאָמַר לְמִיפְטְרַהּ מִיָּבָם מָצֵי אֲמַר פָּטַרְנָא לִךְ בְּגִיטָּא.
רַבִּי סָבַר מָה לִי לְשַׁקֵּר כִּי עֵדִים דָּמֵי וְאָתוּ עֵדִים עָקְרִי חֲזָקָה אוְרַבִּי נָתָן סָבַר מָה לִי לְשַׁקֵּר כִּי חֲזָקָה דָּמֵי לָא אתי חֲזָקָה וְעָקְרָה חֲזָקָה לִגְמָרֵי.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
גמ׳. רבי סבר מה לי לשקר כי עדים דמי ואתו עדים עקרי חזקה, ורבי נתן סבר מה לי לשקר כי חזקה דמי, לא אתי חזקה ועקרה חזקה לגמרי. ונראה לבאר דלפי רבי כשהבעל אמר בשעת קידושין דיש לו בנים אזי המיגו דבידו מברר את המציאות, דהיינו שהוא נאמן דבאמת יש לו בנים במציאות. ולכן הוא אינו נאמן בשעת מיתה לחזור בו ולומר דאין לו בנים. מאידך, רבי נתן סבור דהמיגו דבידו אינו חל כמברר דבאמת יש לו בנים במציאות, אלא דיש לו חלות נאמנות עפ״י דין לקבוע דהיא אינה זקוקה ליבם נגד החזקה דהיא היתה עומדת להיזקק ליבום. ולכן הוא נאמן לומר בשעת מיתה דאין לו בנים דהרי מעולם הוא לא היה נאמן דבאמת יש לו בנים. ועיין ברמב״ם (פרק ג מהלכות יבום הל״ג) דנקט דהבעל אינו נאמן לומר בשעת מיתה דאין לו אחין היכא דמוחזק דיש לו אחין וז״ל היה מוחזק שיש לו אחין ואמר בשעת מיתתו אין לי אחין אינו נאמן, וכן אם אמר על מי שהוחזק אחיו אין זה אחי אינו נאמן עכ״ל. אמנם אפי׳ אם היה מוחזק לנו דאין לו בנים ואמר בשעת מיתה דיש לו בנים הוא נאמן ואשתו פטורה מיבום. והטעם הוא דיש גזה״כ ד״יכיר״ דבירושה הוא נאמן לומר זה בני וי״ל דהנאמנות הזאת גם שייכת לפטור את אשתו מיבום.א וגם י״ל דהגזה״כ דכיר גם הוי הטעם דהוא נאמן לומר בני זה בן י״ג שנה כדמבואר לעיל (סג:).ב אמנם אין גזה״כ כזאת לקבוע דיש לו או אין לו אחים ולכן אינו נאמן נגד החזקה בשעת מיתה. וכל זה לגבי גדר גדלות דנערה. אמנם בנוגע לחלות בגרות כתב הרמב״ם (פרק ב מהלכות אישות הל״ב) וז״ל והבאת שתי שערות בזמן הזה נקרא סימן התחתון, ומאחר שתביא סימן התחתון תקרא נערה עד ששה חדשים גמורים, ומתחלת יום תשלום הששה חדשים ומעלה תקרא בוגרת, ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד עכ״ל. הרי דבנוגע לבגרות הרמב״ם הזכיר רק הזמן דששה חדשים ולא שום סימן בגוף שלה. גמ׳. אלא אמר רב אשי רישא רחמנא הימניה כרב הונא דאמר רב הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה, לאיש אסרה הזה התירה. ועיין ברמב״ם (פרק יח מהלכות איסורי ביאה הלכ״ד) וז״ל האב שאמר קדשתי את בתי וגירשתיה והרי היא קטנה נאמן, קדשתיה וגירשתיה כשהיתה קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן להחזיקה גרושה וכו׳ עכ״ל. ויש להעיר ב׳ דיוקים בלשון הרמב״ם: א) דהיכא דהיא גדולה כתב רק דאינו נאמן על הגירושין ולא הזכיר הקידושין, ב) דנקט אינו נאמן להחזיקה גרושה ולא כתב דאינו נאמן דנתגרשה. ונראה לבאר דחלוק נאמנות האב לגבי קידושין מנאמנותו לגבי גירושין. דבנוגע לקידושין יש גזה״כ דאת בתי נתתי לאיש הזה והוא נאמן בתורת בעלים על הקידושין. אמנם בנוגע לגירושין אין גזה״כ כזאת ואינו נאמן מדין בעלים. ונראה מזה דבנוגע לקידושין האב נאמן דהיא נתקדשה בפועל, לעומת בנוגע לגירושין הוא אינו נאמן דהיא נתגרשה במציאות אלא דהוא נאמן להחיל עליה דין גרושה ולפוסלה מכהונה.ג וזהו הביאור בדיוק לשון הרמב״ם דאינו נאמן להחזיקה גרושה, דהיינו דהאב אף פעם לא נאמן לומר דנתגרשה אלא דכל הדיון הוא להחיל עליה דיני גרושה. וזה הטעם דהרמב״ם הביא את הדין הזה בהלכות איסורי ביאה דאיירי בפסולי כהונה ולא בהלכות גירושין דעוסק בגירושין עצמן. וזה גם מבאר למה הרמב״ם הזכיר רק גירושין ולא קידושין היכא דהיא גדולה. דהרי פשיטא דאין האב הבעלים על הקידושין שלה מאחר דהיא גדולה ואין בזה חידוש דהוא אינו נאמן על הקידושין. אמנם היה יתכן לומר דמכיון דהוא אינו נאמן על הגירושין מדין בעלות אלא מדיני נאמנות בעלמא, אזי האב נאמן לומר כשהיא גדולה דהוא גירשה כשהיתה קטנה. ולכן בא הרמב״ם להדגיש דאין לו נאמנות כזאת כשהיא גדולה.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן והרב יוסף צבי ברונשטיין
הערות
א ועיין בשיעורים לקמן (עד. ד״ה מכאן א״ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור, בהערות שם) דרעק״א זצ״ל הקשה למה מבואר בגמ׳ דצריך מיגו לפטור אותה מיבום אם יש הגזה״כ דיכיר.
ב עיין בשיעורים לעיל (סג: ד״ה ואזדא רב חסדא לטעמיה, סוף אות ב) ובהערות שם, דזהו שיטת השלטי גיבורים.
ג ואולי זה קשור לדיון דרבינו זצ״ל בשיעורים לעיל (דף י. תוד״ה ומקבל את גיטה בא״ד יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת) האם האב הוי הבעלים על הגירושין דבתו או לא.
הערות
Gemara
Peirush